זרוע המשאיות של וולוו הציגה בשבוע האחרון משאית כבדה חשמלית עם טווח נסיעה צפוי של אלף קילומטרים, המבוססת על תא דלק מימני. בשבועות האחרונים החלה המשאית בנסיעות מבחן במסלולים של החברה, שהוגדרו כהצלחה. המנוע החדש פותח על ידי סלסנטריק (CellCentric), חברה בבעלות משותפת של וולוו משאיות וקבוצת דיימלר, שהוקמה במרץ 2021.
לפי החברה השוודית, שמובילה ביעדים הירוקים שלה ושואפת להפוך לחשמלית לחלוטין בעשור הקרוב, ניתן יהיה ״לתדלק״ את המשאית תוך חמש-עשרה דקות, וכך לפתור את אחד האתגרים המורכבים של המהפכה התחבורתית הנוכחית.
״אנחנו מפתחים את הטכנולוגיה הזו כבר כמה שנים, וזו תחושה נהדרת לראות את המשאית מבצעת נסיעה מוצלחת ראשונה על מסלול הניסוי״ אמר רוג׳ר אלם, נשיא וולוו משאיות. ״השילוב בין (מנוע) חשמלי המבוסס על סוללה ובין כזה המבוסס על תאי דלק מימני יאפשר ללקוחות שלנו להיפטר מפליטות אגזוז מזהמות בכלי הרכב שלהם״.
עוד אין תכנית ברורה
בניגוד לדיימלר, שחשפה בסוף מאי כי היא הכניסה את המשאית מבוססת המימן שלה GenH2 לנסיעות מבחן אינטנסיביות ומתכננת להגיע ללקוחות תוך חמש שנים מעכשיו, לוולוו עוד אין תוכנית ברורה לשילוב משאית מבוססת תא דלק מימני בהיצע המשאיות שלה.
מנגד, כבר עכשיו מציעה וולוו מספר משאיות חשמליות ומשאיות המונעות בדלקים חליפיים מופחתי פליטות. אמנם עוד לא פורסם לוח זמנים רשמי להגעת המשאיות החדשות למכירות או לייצור מסחרי, אך בוולוו מסמנים את המחצית השנייה של העשור.
בינתיים מתמקדת החברה בפיתוח, ומנסה לשמור על פרופיל נמוך יחסית בנוגע לביצועים והיכולות הספציפיות של המשאית החדשה. למרות זאת, נראה שהדגם הנבחן כעת מבוסס על ה-FH החשמלית של וולוו, שתא הדלק יוכל לייצר חשמל בהספק של 300 קילוואט ולאפשר הגעה למשקל כולל של ״בערך 65 טונות או אפילו יותר״.
הגביע הקדוש?
אחת המשימות הגדולות של התחבורה, מעבר לחשמול הרכבים הפרטיים, היא סקטור התחבורה המסחרית – ובפרט משאיות גדולות וכבדות שצריכות להוביל משקלים כבדים למרחקים ארוכים. ההפיכה של הכלים הכבדים לנטולי פליטות היא משימה שמאתגרת את חברות הרכב כמו גם את חברות התשתית והמדינות.
תא דלק מימני נשמע כמו הגביע הקדוש עבור כלי רכב כאלה, פתרון הקסם שבו דלק נקי מייצר חשמל תוך כדי תנועה, ומפעיל את המנוע החשמלי בצורה יעילה – כשכל מה שנפלט מהאגזוז הוא מים.
השימוש במימן כבסיס להנעה חשמלית חוסך את הצורך בסוללה גדולה, כבדה ויקרה – למעשה, הסוללה היא תא דלק בגודל דומה לזה שמותקן במשאיות היום. המימן הנוזלי שבתוכו מאפשר דחיסות אנרגטית גבוהה וכך טווח נסיעה גבוה בהרבה מאשר סוללות מסוגלות להציע כיום ביחס למשקל, לנפח ולמחיר שלהן.
עם זאת, לשימוש במימן נכונו אתגרים רחבי היקף לפחות בסדר גודל דומה לאלו של הרכבים החשמליים מבוססי הסוללות. ראשית, על מנת לאפשר פעילות עם דלק מימני צריך תשתית לתדלוק באמצעותו, וכיום כמעט ואין בעולם תחנות דלק המציאות דלק מימני.
המדינה עם מספר התחנות הגבוה ביותר היא קליפורניה, וגם בה קיימות רק 60 תחנות שיכולות לתדלק משאית במימן – וקצב ההתרחבות שלהן רחוק מלאפשר הטמעה של רכבים המבוססים על תאי דלק, אפילו ביחס לרכבים חשמליים.
שנית – והמכשול הזה נוגע גם בסוללות של הרכבים החשמליים – יש משמעות אדירה לדרך בה מופק המימן. אמנם בעת שימושו בתוך משאית הוא מבטיח ״אפס פליטות מהאגזוז״, אבל ייצור מימן נוזלי יכול להיום מזהם מאד, וכך לנטרל את ההשפעה החיובית שמובטחת על ידי וולוו (וחברות אחרות).
למעשה, ייצור מימן בצורה לא נקיה (״אפורה״ או ״כחולה״) היא הרבה יותר מזהמת מאשר שימוש ברכבים חשמליים הנטענים מרשת חשמל המבוססת על דלקים מאובנים.
בהקשר של מימן, גם עצם השינוע שלו לתחנות הדלק השונות הוא מרכיב משמעותי (עוד לפני שדיברנו על התשתיות הדרושות לאחסון והתנהלות בטוחה), ואם הוא נעשה באמצעות שימוש במשאיות מזהמות, שוב יוצא שהבאים לנקות דווקא מזהמים.
בצד החיובי, נראה שלטכנולוגיה הזו ייקח עוד שנים טובות עד שתפרוץ ותהפוך למשתלמת מבחינה מסחרית. למשק, כך נראה, יש מספיק זמן להיערך לקראת השימוש במימן – ככל הנראה לא נראה פעילות משמעותית המבוססת על תאי דלק מימניים לפני 2028-2030, השנים בהן הפקת אנרגיה מתחדשת ברחבי העולם צפויה לעקוף את הפקת האנרגיה מגז.
אלם אפילו התייחס לכך בהודעה שלו לתקשורת, כשציין כי וולוו ״מצפים לצמיחה משמעותית באספקה של מימן נקי בשנים הקרובות, בעוד תעשיות רבות יסתמכו (על מימן נקי) כדי להפחית את הפליטות שלהן. כך או כך, אנחנו לא יכולים לעכב עוד את ההוצאה של הפחמן מעולם התחבורה, אנחנו כבר עכשיו מאחרים מאד.״
