בשנה האחרונה נוכחנו לראות כיצד רכבים חשמליים הופכים כמעט בן-לילה לנושא שכולם עוסקים בו: בשנה שהתחילה בניסיון להאריך את הטבות המס הפדרליות עבור רכבים חשמליים בארה״ב, דרך הפיכת טסלה לחברת הרכב המוערכת בבורסות העולם ועד המכירות הגבוהות של רכבים חשמליים ברחבי העולם למרות המגיפה ועד לתהליכי החקיקה הראשוניים על איסור מכירת רכבי בנזין ודיזל, בחלק מהמקומות כבר עם תום העשור הקרוב.
כל אלה עזרו לרכבים החשמליים להרגיש כמו המצאה חדשנית השייכת לעתיד. הרי על פניו, זו טכנולוגיה שעוד נמצאת בחיתוליה, כאשר ביצועי הסוללות ממשיכים להשתפר בעשרות אחוזים. התחבורה החשמלית הפכה לחלק בלתי נפרד מהעתיד – אך ההיסטוריה שלה ארוכה בהרבה משאנחנו חושבים.
למעשה, מדענים החלו לבחון את הפוטנציאל שבחשמל כדרך להנעת אנשים עוד לפני שהכרכרות הפכו למכוניות, אי שם באמצע המאה התשע-עשרה. בסדרת הכתבות הקרובה ננסה לסקור את הולדתה, נפילה ועלייתה המחודשת של התחבורה החשמלית בעולם.
קיצור תולדות הרכב החשמלי – כל הכתבות בסדרה:
- פרק א: כשרכבים חשמליים שלטו בכביש, לפני 120 שנים
- פרק ב: הנפט מנצח את חלום הרכב החשמלי במאה ה-20
- פרק ג: רכב חשמלי או עבודה בעיניים?
רעיון בן מאתיים – אבל של מי?
דמות הממציא האמיתי של הרכב החשמלי עדיין נמצאת במחלוקת. אם נרצה להתחקות אחר ההנעה החשמלית המוקדמת ביותר, אפשר לציין את הממציא ההונגרי אניוס ידליק (Anyos Jedlik) שבשנת 1828 בנה סוג של מנוע חשמלי בו השתמש כדי להניע כרכרה קטנה. אך זו הייתה יותר דגם מאשר כרכרה ולמעשה היא לא יכלה להסיע אנשים.
ההמצאה החשובה יותר, של כרכרה חשמלית המסוגלת להסיע אנשים בתוכה, התרחשה אי שם בין 1832 ו-1839. השנה המדויקת נשארה עלומה, אך הקרדיט מוענק לרוב לממציא הסקוטי רוברט אנדרסון על בנייה של כרכרה חשמלית המופעלת בסוללה פשוטה מאד וללא יכולת טעינה.
באותן שנים פותחה באמריקה כרכרה חשמלית על ידי תומאס דייבנפורט, בזמן שגם ממציאים מהולנד ומהונגריה חשפו כרכרות דומות. כנראה שהחשובה ביותר היא תרומתו של הפיזיקאי הצרפתי גסטון פלנטה שהמציא את הסוללה הנטענת, מה שיכול היה להפוך את המנוע החשמלי לשימושי הרבה יותר.
1884- הרכב החשמלי פופלארי, אהוב ומסמל חדשנות
שנת מפנה הייתה 1884. באותה שנה הממציא הבריטי תומאס פארקר, שידוע בעיקר בזכות הפיכת הרכבת התחתית של לונדון לחשמלית, בנה את הרכב החשמלי ראשון. הוא הניע את רכבו באמצעות סוללות חזקות ונטענות אותן פיתח בעצמו. כרכרות המונעות בסוללות החלו לצוץ באירופה ובאמריקה ולקראת סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים אלו אף איימו להפוך לאמצעי התחבורה העיקרי של האנושות.
וכך, בערים האמריקאיות והבריטיות הגדולות של המאה התשע-עשרה הפכו כרכרות נטולות סוס לסמל של קדמה טכנולוגית, חדשנות ויזמות. התחבורה החשמלית הפכה מהר מאד לכלי התחבורה האישי המועדף, הרבה יותר מאשר הנעה בנפט, שאז עוד הייתה נחותה מבחינה טכנולוגית.
הפופולריות של רכבים חשמליים, במיוחד באמריקה, גאתה. אמנם מספר הרכבים שיוצרו ביבשת עמד על פחות מחמשת אלפים בשנת 1900, אך החשמליים היו הנפוצים ביותר. הקונים, אז כמו היום, העדיפו את ההנעה החשמלית בין היתר בזכות החיסכון בטרטור, בריח וברעש שאפיינו את מתחריהם המונעים בקיטור או בדלק.
30% מהשוק, ואז הגיע הנרי פורד
״ב-1901, שלושים ושמונה אחוזים מהרכבים היו חשמליים ורק עשרים אחוזים בערך הונעו בבנזין. באמצע הובילה הטכנולוגיה הקיטורית״ מספר בתכנית הרדיו של ABC ההיסטוריון והטכנולוג פרופסור דייויד קירש, כותב הספר ״הרכב החשמלי ועול ההיסטוריה״ (The Electric Vehicle and the Burden of History). אך ההיסטוריה, כפי שמעידים אגזוזי רכבינו, צפויה לשנות את התמונה הזו.
התקדמויות טכנולוגיות מהירות בקרב מנועי הבעירה הפנימית בעשור הראשון של המאה הקודמת צמצמו את ההובלה היחסית של הרכבים החשמליים. ״ההתקדמות הלא צפויה של הבעירה הפנימית […] הפתיעה את כולם בהתפתחות יוצאת הדופן שנעשתה בעשור הראשון״ ציין פרופ׳ קריש. ״עד 1910 מודל T (של הנרי פורד – ש״פ) היה רכב אוניברסלי ואייקוני שיכול לעשות כל מה שרכב חשמלי ידע ואף יותר.״
עוד ניתן לזקוף לזכותו של פורד את היכולת להוריד משמעותית את מחיר רכביו, באמצעות שיטת הייצור ההמוני שפיתח (וכעת זוכה לעדנה מחודשת בחזונו של אילון מאסק). ביצועי המודל T ומחירו הנמוך הביאו לכך שבשנת 1912 איבדו כבר הרכבים החשמליים את הבכורה. באותה שנה המחיר הממוצע של רכב חשמלי היה גבוה כמעט פי שלושה מזה של רכב המונע בדלק.
איך להפוך להיסטוריה עצובה תוך עשר שנים
במקביל, חברת הרכבים החשמליים, שבסוף המאה התשע-עשרה הייתה הראשונה שהפיקה רכב חשמלי סביר לשימוש, דנה את עצמה לכליה בזכות כישלון התכנית העסקית הראוותנית שלה.
הרכב החשמלי שלה – האלקטרובאט (The Electrobat), פותח על ידי מהנדס המכונות הנרי מוריס והכימאי פדרו סלום בשנת 1894 בפילדלפיה, פנסילבניה. היה מדובר ברכב איטי וכל כך כבד שגלגליו היו עשויים פלדה על מנת שיצליחו לשאת את משקלו ואת משקל סוללות העופרת.
זה היה סיפור הצלחה מסחרר. החברה השיקה מערכת היסעים המבוססת על החכרת מוניות חשמליות, שהשתמשה ברשת תחנות תחזוקה. בשנת 1899 השתלט על החברה תאגיד יצרני רכבים חשמליים, על מנת ליצור את חברת Lead Cab Trust. התאגיד קיווה להשיג מונופול בארה״ב וכך הפך מהר מאד למטרה עבור גורמי אכיפת החוק וההגבלים העסקיים – וכך גם לפשיטת רגל.
השילוב של תחרות אפקטיבית, העדר תשתית חשמלית מספקת ותיקים פליליים הפך את יצרני הרכב הגדולים באמריקה למפסידים בענק. תוך עשרים ושלוש שנים נעלמו הרכבים החשמליים ממפת הדרכים של ארה״ב, רק כדי לצוץ מחדש בגישות שונות ולהיכשל בכל פעם מחדש – כנראה כדי לשוב כעת לניצחון אחת ולתמיד.
החרדים לא מתנגדים לרכבים שכאלו
אז למה האיימישים מתנגדים לרכיבים החשמליים מ1910.הם מתאימים לזמן הטכנולוגיה שהם תקועים בולט?