fbpx

ונקובר תחייב חניונים להקים עמדות טעינה חשמליות

החל מ-2025 יידרשו חניונים ותחנות דלק בעיר להקים עמדות טעינה חשמליות – או שייקנסו בעלות שנתית של 26 אלף שקלים. המקל בו העירייה מנופפת הוא עוד דוגמה לדרך בה אפשר לשנות את השוק המקומי, מבלי להשקיע תקציבי ענק.

החל מינואר 2025 – שנשמע רחוק אבל נמצא ממש מעבר לפינה – כל החניונים המסחריים ותחנות הדלק בוונקובר, קנדה, יצטרכו לשלם קנס שנתי של 26 אלף שקלים (10,000 דולר קנדי) במידה ולא יתקינו עמדות טעינה חשמליות בשטחם.

המהלך, שהועבר בתחילת החודש על ידי המועצה העירונית, הוא הקצה השני של התמריצים לעידוד המעבר לתחבורה חשמלית בעיר.

רוצים לקבל את כל העדכונים על רכבים חשמליים בארץ ובעולם ישירות לנייד? הצטרפו לערוץ EV Magazine בטלגרם

פליטות מתחבורה מהוות כ-40 אחוזים מפליטות גזי החממה של וונקובר, ובעוד שהעיר אינה מורשת להציג תמריצים ישירים לעידוד רכישה של רכבים חשמליים, מהלך תקינה בסגנון הזה הוא הדרך העקיפה שלה לחזק את המעבר לחשמל: ״הקנס״ החדש הוא למעשה העלאת המחיר של הרישוי השנתי להפעלת חניון או תחנת דלק, שיהפוך מ-163 דולר קנדי לחניון או 263 דולר קנדי לתחנות דלק למחיר האסטרונומי של עשרת אלפים דולר קנדי.

על מנת לעמוד בתקן החדש של העיר, כל חניון עם יותר מ-60 מקומות חניה יצטרך להקים לפחות ארבעה עמדות טעינה עם מטען סטנדרטי (Level 2), ועל כל תחנת דלק להקים לפחות עמדת טעינה אחת מהירה, בהספק מינמלי של 50 קילוואט.

כמו כן, התקנה של עמדות טעינה חשמליות מזכות בתי עסק שונים בנקודות ירוקות על הפחתת פליטות, וכך אלו יכולות להביא להטבות כלכליות ממשלת המחוז המקומי. עבור החניונים מדובר בעלות נמוכה במעט, אך עדיין בהשקעה של כרבע מיליון שקלים (100 אלף דולר קנדי). ברחבי ונקובר יותר מ-350 חניונים שעומדים בקריטריונים שקבעה העירייה.

אחת ההצדקות למס החדש הוא תכנית הערכות החירום האקלימית של העיר, שנועדה להפחית במחצית את הפליטות בה ביחס ל-2007, תוך הגדלה מאסיבית של מספר הרכבים החשמליים. בסקר שנערך בשנה שעברה בקרב 12 אלף מתושבי העיר, העדר תשתית טעינה מספקת היה הגורם המוביל ברתיעה של תושבים ממעבר לרכב חשמלי.

משתמשים במה שיש

ונקובר מדגימה כרגע את הכוח וההשפעה של עירייה, או שלטון מקומי, על המציאות בשטח. אחרי שהבינו בעיר שתשתית הטעינה היא הכרחית על מנת ליצור את השינוי בדעת הקהל ולהפוך את המעבר לתחבורה חשמלית נוחה ופופולרית, מצאה העיר את הדרך לדחוף לשם את השוק המקומי.

משום שאין בכוחה (ובתקציבה) לתמוך באופן ישיר באזרחים על מנת שישנו את אורחות חייהם, היא ״מענישה״ את מי שלא יספק שירות הולם, וכך גורמת להם ליצור מעטפת שתומכת ברכב חשמלי.

לא רק זאת: ברגע שיחויבו בעלי העסקים לתמוך ברכב חשמלי ולהשקיע בכך כספים, הסיכוי כי עסקים אלו ייתרמו לדחוף את השוק לשינוי גדל – הרי הם ירצו להחזיר את ההשקעה מהר ככל האפשר, ולגרום לכמה שיותר אנשים להשתמש בתשתית הטעינה שלהם.

עם זאת, גם המהלך של ונקובר אינו מושלם, והעירייה יכלה לבחור באתרים שמתאימים לנסיבות של רכבים חשמליים ומאיימים על כוחות מקומיים גדולים יותר – כמו מרכזי קניות, מתחמי בילוי ומתחמי פנאי אליהם מגיעים אנשים למשך שעות ארוכות.

הבחירה בתחנות דלק נראית אפילו תמוהה יותר כשמתמקדים בדרישה להתקנת מטענים בהספק של 50 קילוואט בלבד. עם רף כל כך נמוך אין ספק שבעלי רכבים חשמליים יצטרכו להמתין ליד העמדה במשך חצי שעה או יותר שיוקדשו רק לכך (במקום, נגיד, לטעינה בזמן שצופים בסרט או קונים מצרכים לבית), ולמעשה ״הנגישות״ שוונקובר מנסה לאפשר יכולה להפוך לנטל שיחזיר את הביקוש לאחור.

בבחירה של העירייה בחניונים ובתחנות דלק היא מכוונת למקומות ״חיוניים״ לבעלי רכב, וזה מבורך, אבל עדיין מותיר את העיר עצמה לא נגישה מספיק לתחבורה חשמלית.

עם הגדילה הצפויה במספר הרכבים החשמליים בעולם, ובצפון אמריקה בפרט, כנראה שנראה בשנים הקרובות עליה משמעותית במספר המטענים במרחב העירוני, ובוודאי שמתחמים מסחריים או בחניונים. בעוד העיריות מנסות להאיץ את השינוי, חשוב להשתמש בכלים הנכונים, אך גם בדרך הנכונה, כדי להגדיל את הביקוש והנגישות ולא ליצור נטל מיותר על בעלי העסקים ועל הנהגים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button