תארו לעצמכם מצב שבו שולט דואופול על תשתית האינטרנט בארץ. למרות שמחקרים מצביעים על התועלת בהעלאת מהירות הגלישה, הדואופול טוען שלא מתלוננים והלקוחות בעצם מרוצים מאד ממגה וחצי בפריפריה וחמישה מגה (הורדה בלבד) במרכז. תארו לעצמכם שאפילו עושים ניסוי שבו חברת החשמל מחברת 150 בתי אב ובית ספר לתשתית אופטית במהירות 100 מגה לשנייה (סימטרי), ועושה זאת תוך שבועות ספורים. כולם מתרגשים. ראש הממשלה מודיע כי חברת החשמל תרשת את כל הארץ תוך שנתיים. שר התקשורת מדבר על שנה. מאז הוגשו תביעות, היו מכרזים, קמו ועדות וועדות משנה, היו החלטות ואפילו הקימו חברה בת. בכל העולם, כבר בעת הניסוי, היו סיבים אופטיים, אבל כאן – לא. כל זה קרה ב-2009, לפני כמעט עשור.
תארו לעצמכם מצב שבו שולטים יבואנים על שוק הרכב. למרות שמחקרים מצביעים על התועלת במעבר לרכבים חשמליים, היבואנים טוענים שאין דרישה. כבר לא צריך לעשות ניסוי, נאספו מספיק נתונים מכל רחבי העולם כדי לדעת שמעבר לרכב חשמלי גם מוזיל עלויות שוטפות לבעלי הרכבים וגם מוריד את רמת זיהום האוויר באופן משמעותי, במיוחד במרכזי הערים. כולם מתרגשים. שר התחבורה מודיע שעד 2030 כל הארץ תתמלא ברכבים חשמליים. מאז היו מכרזים, קמו ועדות וועדות משנה, היו החלטות… ואולי הפעם ייקח לדברים פחות זמן כדי להתחיל לרקום עוד וגידים.
הבעיה – תשתיות
כמו בנושא האינטרנט, גם בנושא רכבים חשמליים הבעיה העיקרית היא פריסת תשתיות. מחקר שנערך לאחרונה ביוזמת משרד האנרגיה העלה כי החסם העיקרי שהועלה על ידי נהגים למעבר לרכב חשמלי הוא היעדר תשתיות, ובפרט תשתיות ביתיות.
לרכב חשמלי של היום יש טווח נסיעה של בין 200-300 ק"מ, יש דגמים המגיעים אף ליותר מזה. נהגים נוסעים בממוצע כחמישים ק"מ ליום כך שטעינה לילית מספיקה לרוב הצרכים. הבעיה היא ששלושת רבעי האנשים בארץ גרים בבתים משותפים ואפילו אם יש להם חניה פרטית שלהם – כדי להקים בה עמדת טעינה הם יזדקקו להסכמה של 100% מבעלי הבתים בבניין. לא פרקטי. נשארנו עם כאלו שגרים בבתים פרטיים או מי שאין לו חניה פרטית.
מי שגר בבית פרטי לרב לא גר במרכזי הערים – המקום בו הרכבים החשמליים נחוצים ביותר. מי שאין לו חנייה פרטית – מתקשה למצוא חנייה קרובה, על אחת כמה וכמה כזו שבה מותקנת עמדת טעינה ציבורית פנויה. אין תקנות המחייבות שמירת חניה ליד עמדות טעינה לרכב חשמלי, אין תקנות מקלות על התקנת עמדות טעינה בבתים משותפים או הסדרת אופן התשלום עבור החשמל בין ועד הבית ועמדת הטעינה הפרטית. מה יש? מכרזים, לא הרבה, ולא כאלו שנותנים פתרון אמיתי.
האם הממשלה דוחפת מספיק?
משרד האנרגיה פרסם מספר מכרזים שמטרתם לקדם הקמת עמדות טעינה ברחבי הארץ. שני מכרזים מציעים מענק הקמה חלקי לעמדות טעינה איטיות (תלת פאזיות, 22 קילוואט) דרכן ניתן לטעון רכב אחד או שניים, באזורים ציבוריים וציבוריים למחצה. אין הגבלה על המיקום המדויק של עמדות הטעינה, למעשה ייתכן שכל עמדות הטעינה שיוקמו באמצעות המענקים הללו יהיו בחניונים בתשלום בלבד. המכרז לאזורים ציבוריים למחצה (קרי – חניונים בתשלום) פתוח רק לחברות פרטיות ומהווה כרבע מסך סכום המענק המתוכנן. המכרז השני פתוח הן לחברות פרטיות והן לרשויות עירוניות והוא קורא להקמת עמדות בחניונים ציבוריים (כולל בתשלום) וברחוב – אך אינו דורש הקמת נקודות ברחוב ובחניונים ללא תשלום.
נקודה נוספת שגורמת להרמת גבה היא המענק המוצע לרשויות עירוניות. גובה המענק נקבע, בין היתר, על פי השיוך לאשכול חברתי כלכלי. רשויות המשתייכות לאשכולות 1-5 זוכות למענקים גבוהים יותר. אלו ערים נמצאות באשכולות הללו? בני ברק, בית שמש, באר שבע. תל אביב, רמת גן, חולון, פתח תקווה, ראשון לציון, חיפה – אלו יזכו למענקים מוקטנים. למעשה, באותן ערים בהם המצב הכלכלי טוב יותר והסבירות להימצאות רכב חשמלי גבוהה יותר – עבורם המענקים יהיו נמוכים יותר.
בעיה נוספת היא הגבלת מספר נקודות הטעינה ל- 4 לכל 1000 איש. בארץ יש 8,972,000 אנשים, נכון לסוף 2018 וכ-1200 תחנות דלק – או במילים אחרות, כ 7.5 תחנות דלק לכל 1000 איש. בהנחה כי טעינה מלאה דורשת בערך פי 10 מהזמן הדרוש לתדלוק, כמות תחנות הטעינה הנדרשות בארץ – כ-75 לכל 1000 איש כדי להגיע לכיסוי מלא, כזה שבאמת יאפשר להגיע לחשמול מלא של הרכבים בארץ עד לשנת 2030. יש לזכור כי תחנת דלק לרב כוללת יותר מנקודת תדלוק בודדת. אפילו אם נתייחס למספר זה, הגבלה של 4 נקודות תדלוק לכל 1000 איש אינה סבירה, במיוחד כאשר למרבית הנהגים העירוניים אין כיום אפשרות תדלוק ביתי בין אם כי אין חניה פרטית בביתם או כי הם מתגוררים בבתים משותפים.
