בשנת 2009 קיבלה ממשלת ישראל החלטה אסטרטגית: עד לשנת 2020, 10% מסך אנרגיית החשמל הנצרכת בישראל יהיו ממקורות אנרגיה מתחדשת. על מנת להבטיח עמידה ביעד זה הממשלה קבעה גם כי עד לסוף שנת 2014 יעמוד סך ייצור האנרגיה המתחדשת על 5% מסך החשמל הנצרך. בשנת 2011 אושררו יעדים אלה בהחלטת ממשלה נוספת, שבה נקבעו צעדים ממשיים לקידום הקמה של מתקני ייצור אנרגיה מתחדשת, כגון מתקני חשמל סולארי, טורבינות רוח וייצור חשמל מביו-גז.
כיום פחות מ-3% מסך החשמל בישראל מיוצר ממקורות אנרגיה מתחדשים. בהשוואה למדינות ארגון ה-OECD, שישראל חברה בו, מצבנו בכי רע: ישראל מדורגת במקום השני מהסוף בייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת כחלק מסך האנרגיה המיוצרת במדינה. זאת, בהשוואה ל-10% מסך האנרגיה במדינות ה-OECD, ול-30%-40% במדינות סקנדינביה. את היעד של שנת 2014 מדינת ישראל פספסה – ואפילו לא עמדה בחצי ממנו: במקום לייצר 5% מהאנרגיה הישראלית ממקורות מתחדשים, כפי שנקבע בהחלטת הממשלה, ישראל יצרה באותה שנה רק 2.26%.
ישראל היא מועמדת מצוינת לייצור חשמל ממקורות מתחדשים, במיוחד מאנרגיית השמש. אזורים נרחבים משטחי המדינה, במיוחד בדרום, הם שטופי-שמש כמעט כל השנה, וגם בחודשי החורף אנרגיית השמש שם מספיקה לייצור כמות נאה של חשמל. המרחקים בתוך המדינה קטנים יחסית, עובדה המקלה על הולכת החשמל המיוצר מהחוות הסולאריות אל הצרכנים. קיים הון זמין רב למימון הקמה והפעלה של פרויקטי תשתית מסוג זה בקרנות הפנסיה, וגם הנכונות של גורמי מימון זרים לממן פרויקטים כאלה בישראל – מדינה בעלת כלכלה איתנה ודירוג אשראי טוב – גבוהה יחסית. אז למה אנחנו לא מייצרים חשמל מהשמש?
את האשם בעיכוב תעשיית האנרגיה המתחדשת ניתן, כרגיל, לתלות במשרדי הממשלה – או ליתר דיוק בשיתוף הפעולה והתיאום ביניהם. מספר גורמים ממשלתיים מעורבים בפיתוח התשתית הסטטוטורית, המנהלית והרגולטורית הדרושה להקמת תחנות כוח המבוססות על אנרגיה מתחדשת. לצורך כך נקבע בהחלטות הממשלה שמינהל התכנון במשרד הפנים ייאתר קרקעות מתאימות להקמת תחנות כוח; רשות מקרקעי ישראל תפעל להוצאת מכרזים להקצאת הקרקע, ותקבע את דמי החכירה והיטלי ההשבחה המתאימים עבור השימוש בקרקע; ולבסוף, רשות החשמל תקבע את התעריף שבו תרכוש חברת החשמל את החשמל מאנרגיה מתחדשת מהיצרנים, בדרך שמצד אחד תעודד יזמים להקים תחנות כוח סולאריות ואחרות, ומצד שני לא תביא לעושק הציבור באמצעות תעריפי חשמל גבוהים מדי.
ישנה מורכבות נוספת – ומעט מבלבלת – המקשה עוד יותר על הקמת תשתיות לייצור אנרגיה סולרית: הירידה המהירה בעלות ייצור חשמל מאנרגיית השמש. העלות הממוצעת של הטכנולוגיה, התשתית והתפעול הכרוכים בייצור חשמל סולארי ירדה ב-86% מאז שנת 2009 ועד היום – נתון המשקף ירידה ממוצעת של 20% בעלות מדי שנה. ברגע שמוקמת תחנת כוח סולארית, מחיר הייצור "מתקבע" לפי עלות התשתית במועד ההקמה שנים
קדימה, בזמן שהטכנולוגיה נעשית זולה יותר ויותר ותחנה חדשה תאפשר בקלות להוזיל עוד יותר את עלות ייצור החשמל. היות שמגמה זו נמשכת כבר שנים רבות, היא מקשה על ניהול הסיכונים הפיננסיים הכרוכים בהקמת תחנת כוח סולארית: אין ודאות שתחנה המוקמת היום תחזיק בייתרון-עלות לאורך זמן.
על אף קצב ההטמעה האיטי של טכנולוגיות לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת בישראל, ברשות החשמל אופטימיים. דו"ח שנתי של רשות החשמל שפורסם בשנת 2018 מציין כי על אף האתגרים, הרשות מעריכה כי ניתן לעמוד באתגר שסומן לשנת 2020 – ייצור של 10% מהחשמל בישראל ממקורות אנרגיה מתחדשת. האצת העבודה הממשלתית לתמיכה בייצור החשמל הסולארי תאפשר להגדיל בהדרגה את היקף החשמל הנקי המיוצר בישראל.