fbpx

מפתחי סוללת הליתיום-יון זכו בפרס נובל בכימיה

האקדמיה השוודית למדעים העניקה את פרס נובל לכימיה למפתחים של סוללות הליתיום-יון; סוללות הליתיום-יון אפשרו למעשה את המהפכה של המכשירים האלקטרונים הניידים והן גם אלו שמאפשרות לפתח את תחום התחבורה החשמלית

האקדמיה המלכותית השוודית למדעים החליטה להעניק את פרס נובל לכימיה השנה לשלושה חוקרים – באניסטר גודאינף, מנלי סטנלי וויטנגהם ואקירה יושינו – שפיתחו את סוללת הליתיום-יון. פיתוח סוללת הליתיום-יון התרחש בשנות השבעים, עם זאת לאור הצורך הגובר באגירת אנרגיה חשמלית לשימושים שונים, כמו תחבורה חשמלית והפעלת מכשירים ניידים, בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית ביכולת האגירה של סוללות אלו.

״הם [החוקרים] הניחו את היסודות לחברה אלחוטית, וחופשיה מדלקים מאובנים, והם חלק מהתגמולים הגדולים ביותר לאנושות״, אמרה האקדמיה.

סוללות הליתיום-יון מאפשרות לאגור אנרגיה בצפיפות גבוהה יותר, ומאפשרות אורך חיים גבוה ומספר רב של מחזורי טעינה-פריקה, ובכך למעשה הן פתחו את הדרך לפיתוח מכשירים ניידים רבים כמו מחשבים ניידים, מצלמות וידאו, טלפונים סלולריים וגם רכבים חשמליים.

״הסוללות [לרכבים חשמליים] כבר לא שוקלות שני טונות, אלא 300 קילוגרם״, אומרת פרופסור שרה גרונרופ לינסה, חברה בוועדת פרס נובל לכימיה, ״היכולת לאגור אנרגיה ממקורות מתחדשים, השמש, הרוח, מאפשרת צריכת אנרגיה בת-קיימא״.

פיתוח הסוללות שאנחנו מכירים כיום התחיל למעשה בשנות ה-70

הסוללה הוצגה לראשונה בשנות השבעים כהוכחת היתכנות (Proof of Concept) על ידי וויטנגהם. לאחר שמחירי הנפט החלו להאמיר בתחילת שנות השבעים, חברות שונות החליטו להשקיע מאמצים בפיתוח סוללות למען עתיד תחבורה חשמלית, וכך החלו ההשקעות בסוללת הליתיום. בשלב זה הסוללות החדשות עדיין היו בגדר ניסוי ולא התאימו לשימוש מסחרי.

בשנים שלאחר מכן באניסטר גודאינף החל לשפר את סוללות הליתיום והצליח להגדיל את קיבולת הסוללות בצורה דרמטית על ידי שינוי ההרכב הכימי של הסוללה.

לבסוף בשנת 1985 אקירה יושינו יצר את סוללת הליתיום-יון הראשונה שהתאימה לשימוש מסחרי. השינויים בהרכב הסוללה שיצר יושינו הפכו את הסוללה לבטוחה יותר, שכן בניסויים שנערכו לפני כן חלק מהסוללות עלו באש או התפוצצו בתנאים מסויימים.

המהפכה כן איחרה לבוא?

ההשקעה בסוללות ובתחבורה חשמלית בשנות השבעים והשמונים באו על רקע עליית מחירי הנפט בשנים אלו, שהגיעו מ-20 דולר לחבית ועד ל-120 דולר בתחילת שנות השמונים, בנוסף לעלייה בזיהום האוויר במרכזי הערים שנבעה מגידול בכמות הרכבים המונעים בדלקים באותן שנים.

למרות המאמצים מרכזי הערים עדיין גדושים ברכבים מזהמים. אבל בשנים האחרונות חל שינוי בעולם התחבורה והרכבים, וכנראה שאחרי הכל הפיתוחים של גודאינף, וויטנגהם ויושינו מובילים לתחבורה חשמלית שאינה פולטת מזהמים.

תגיות

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close